Tel Aviv, Allenby Street

This is the story of two dresses

תחילתו של הסיפור באירוע טראגי, שהיה עלול להיות בכייה לדורות, אלמלא סופה הטוב (על סף ההוליוודי) של התקרית המזעזעת שאירעה בתוככי תיקי לפני כחודשיים.

זה התחיל ביום כבכל הימים, בו ארזתי תיק צנוע לנסיעה בת יומיים לעיר הגדולה, תל אביב. בתוך התיק הונחו שתי שמלות אהובות - האחת שמלה א-סימטרית בעלת הדפס צמחים של רוני בר והשנייה היא אהובת ליבי שנלבשה פעמיים בלבד - שמלה אפורה מ-cos.

אין לתאר את בכי התמרורים שפרץ ממני עת פתחתי את התיק וגיליתי שלא עזרה השקית, ומי הפנים (המופלאים, יש לציין) הכתימו בכתום עז את שתי השמלות הנפלאות. מיד שמתי פעמיי אל חנות הניקוי היבש הקרובה לביתי, בתקווה ששם יימצא הפתרון. אולם את התשובה כבר ידעתי: מי הפנים מכילים חומצה, ולכן הבד עצמו ניזוק. אין אפשרות להסיר את הכתם אלא בצביעה. החלטתי לא לאמור נואש, וניגשתי לעוד ועוד חנויות לניקוי יבש, בתקווה שמי מהן יעניק לי את התשובה המיוחלת ("אה, רק קצת מים"). אולם בזה אחר זה הם השיבו פניי ריקם.

הבנתי שאין מנוס, והתחלתי להיוועץ עם מעצבים ועם סטודנטים לאופנה שידריכו אותי אל הדרך הטובה ביותר לצבוע את אהובות ליבי. לבסוף, דורון (המצולמת בפוסט הקודם) התגייסה לשמש לי לעזר ולמשענת ברגעי החרדה האיומים (והיו לא מעט כאלו). החלטתי לצבוע את השמלה של רוני בר ראשונה. לאחר סקר שוק מקיף, החלטתי להשתמש בצבע "אדום-אוריינט" של חברת marabu (ניתן להשיג בחנות ארטא). התהליך עצמו פשוט, בסופו של דבר: בישול השמלה במים הצבועים במשך כחצי שעה.

בתום ניסוי מוצלח, הגיעה שעתה של שמלת cos. על מנת לקבל את המידע המקיף ביותר, פניתי אל החברה עצמה במייל עם הסיפור קורע הלב. תוך ימים ספורים המתינה לי התשובה, בה הומלץ לי (על ידי "קונים") להשתמש בצבע של חברת Dylon. לאחר חיפוש מייגע, מצאתי אותו בחנות טמבור. כשעה וחצי עמדתי מול הדלפק, מתלבטת בין "כחול נייבי" ל"ירוק יער". לאחר שהזבן התחיל להתעניין האם צפיתי ב"קיל ביל" (התשובה היא לא), הבנתי שעלי לגמור אומר ופסקתי לטובת הכחול נייבי. החלטתי לרכוש גם מסיר צבע, על מנת להימנע מכל סיכון.

דורון ואני התכנסנו בשנית. היא מלאת תקווה ואני מלאת חרדה, לקראת המאורע הדרמטי. על אף שפעלנו, בדייקנות ראויה לציון, לפי כל ההוראות, מסיר הצבע פעל על כפתורי השמלה בלבד. לאחר חששות מרובים, ובידיעה שבין כה וכה איני יכולה ללבוש אותה כשהיא מעוטרת בכתם כתום עז בגבה, טבלנו את השמלה בסיר הצבע.

בסיומו של התהליך המייגע, הכתמים נעלמו כליל, והשמלות נצבעו למשעי. ומה זה אם לא סוף הוליוודי.

Doron, at Home, Jerusalem

The Natural Environment - The Heymanns@Signon

אזלת ידו של הצלם נחשפת כאשר אין זה עוד אפשרי לצופף את סך המרכיבים תחת מסגרת אחת. אותו מלבן התוחם את עינו של הצלם אל העולם מאפשר לו לסדר את הפרטים השונים הסובבים אותו לפי סדר חשיבות ברור ומובהק, שיאפשר למתבונן להתמקד במכלול האלמנטים השונים בתמונה כעל עולם הרמוני ומתואם להפליא.

אולם כאשר העולם הנתון, ובמקרה זה ביתה של משפחת הימן, הינו הרמוני ומתואם להפליא, אין זה אפשרי עוד למסגר אותו. האפשרות היחידה לחוות אותו במיטבו היא השתהות ארוכה ככל הניתן במקום, התרווחות על הספה הצהובה שבסלון, והתבוננות באור השמש שנופל על שולחן העבודה. וגם אז, העין אינה יודעת שובע.

פלורנס, במקור מניס, ויעקב, במקור משטרסבורג, הכירו בפריז, לאחר שיעקב כבר היגר ארצה. הם עברו לדירה שכורה בירושלים ב-1980, ותרו במשך שנה אחר "בית עם המון סגנון" (כך, לפי פלורנס), עד שמצאו את הבניין הערבי הזה, שבמושבה הגרמנית. 

 “לא רציתי דירה שיכולה להיות בכל המקומות בעולם", מספרת פלורנס, "אלא מקום שמרגישים את התחושה של ירושלים. יש בתים שאני מרגישה כל כך לא טוב בהם, ואני צריכה להרגיש טוב בבית שלי. בית זה לא רק משהו פונקציונלי, זה צריך להיות עם אווירה, ועם סגנון, ולשקף אותי. אני אוהבת להיות בבית ואת ההרגשה הזו שאין הבדל ביני לבין הבית, ושזה הבית שלי”.

לטקסט המלא: נרג'  

איפה אתם תהיו הערב?

Tel Aviv, Rothschild Blvd. Between The Tents