FOUR YEARS TO THE STREETS WALKER

ארבע שנים מלאו הערב לבלוג. כשמלאו לי ארבע שנות קיום על פני כדור הארץ העניקה לי אמי שמלת קטיפה שחורה, אליה (אל שמלת הקטיפה השחורה) הספקתי לפתח תיעוב עז תוך שניות בודדות. בשל טראומת המלבושים (עד היום אין בארוני ולו שמלת קטיפה שחורה אחת) גמרתי אומר שאת יום הולדתו הרביעי של "ההולך ברחובות", אחגוג דווקא בציון שאיננו אופנתי. פרט לפרנץ' טוסט עסיסי (עם שמנת ושקדים) שמפאת חוסר יכולת הבלוג ללעוס, נהנתה ממנו האם המאושרת בלבד (להלן, אני), החלטתי גם לספק הצצה חד-פעמית, בלעדית, ראשונית ומרגשת לדירתי הצנועה.

זה שנה שאני מסתובבת בין בתים לא-לי, ומתעדת את יושביהם ואת ריהוטם. המחשבה המובילה אותי בבחירת הדירות הינה מקבילה בעיני לזו שהובילה אותי, לפני ארבע שנים בדיוק, לפתוח את הבלוג הזה: ניסיון לאתר מלבושים/רהיטים שלא נקנו בטעם יקר אלא בטעם טוב. במקום הפקות אופנה מהוקצעות, אני מנסה לאתר עוברי אורח ברחוב שרחוק מלהיות מצוחצח. במקום בתים של "בניין ודיור" שנרכשו בממון רב ועוצבו על ידי ארכיטקטים בשפע כסף, אני משתדלת למצוא בתים צנועים וקטנים שהרהיטים שבהם לוקטו אט-אט.

את ביתי הקט - בית ערבי במרכזה של עיר הקודש שחוברה-לה-יחדיו - השתדלנו (שותפי ואני) ליצוק לפי עקרון זה (עקרון הליקוט האיטי. הצמצום בכסף הינו גזירת גורל עבור הסטודנט הממוצע בישראל). מזל טוב לבלוג!