Friday, June 1, 2007

הסיפור על זו שלא צילמתי

אתמול, בעודי צועדת על רחוב קינג ג'ורג', צפיתי במישהי ממתינה בתחנת האוטובוס. היא לבשה שמלה חומה עם הדפסי פרחים קטנים ונעליים עדינות, שיערה המתולתל היה מבולגן כרעמה, ומשקפי שמש כיסו חלק ניכר מפניה.
אך לא צילמתי אותה.
חציתי את הכביש לכיוונה על מנת לבקש ממנה להצטלם עבור הבלוג. רק כשהגעתי אל המדרכה הבחנתי בגופה המצומק. עצמות הבריח כמעט ביקשו לפרוץ את עורה השזוף, המותניים התכווצו עד לבלתי ניראות, ידיה היו שני גבעולים דקים ויבשים, שבטבע אף להבערת מדורה לא היו מספיקים.
איני יודעת מהם הרגלי האכילה שלה, והאם הם בריאים. גם אם כן, איני סבורה שעלי לתת לרזון שכזה יד. הבלוג הזה הוקם כדי לתת אלטרנטיבה ליופי המרוטש שמביט אלינו מן הקטלוגים והפרסומת. יופי אמיתי ושובה לב, של בנות ישראל החינניות. היא נפלה, בעיני, כקורבן לאידיאל הפוטו-שופ.
ייתכן כי טעיתי. אני עדיין מתחבטת האם פעלתי נכון. האם אין לצלם בנות רזות באופן קיצוני?
י

4 comments:

Anonymous said...

זו בהחלט דילמה,לדעתי פעלת נכון.

Anonymous said...

לא כל מי שרזה סובלת בהכרח מהפרעת אכילה, יש אנשים שהם פשוט כאלה וזה קצת לא בסדר להפלות על בסיס כזה לדעתי.

ההולך ברחובות said...

לא צילמתי אותה, לא כי הייתי בטוחה שיש לה הפרעות אכילה, אלא מאחר שחשבתי על המסר שזה עלול להעביר: הנה מישהי רזה בצורה חולנית וממש מגניבה ואופנתית. אני מנסה שלא לתרום לקישור הישיר והמיידי שיש בין אופנה לרזון.

Anonymous said...

לדעתי, אם הבלוג יהיה מאוזן - רזים ורגילים ושמנים (כן,יש שמנים שמתלבשים מגניב) זו לא תהיה בעיה. בעיות מזוג זה מתחילות תמיד מחוסר איזון