at Tel Aviv Fashion Week

ואולי הגיעה השעה לכתוב מילה או שתיים על שבוע האופנה הישראלי הראשון מזה שלושה עשורים. בתצוגות הספורות בהן נכחתי לא מצאתי עניין רב (בימים הקרובים אעלה את תמונותיהן של אלו שכן מצאתי בהן עניין). אך מלכתחילה תשומת ליבי הופנתה לקהל שישב סביב המסלול השחור עליו צעדו הדוגמניות ארוכות הרגליים. לפני הבגדים שהיו מונחים על אותן אלות בעלות גוף לא אנושי, עניינו אותי הבגדים שבחרו בבוקר העורכים, הכתבים והצלמים הרבים שנכחו בשלושת הימים הללו. לפני הלך הרוח שביקשו המעצבים ליצור כרקע המושלם עבור יצירותיהם, עניין אותי הלך הרוח שנוצר בין המבקרים במקום.

אחד המכתיבים העיקריים של אותו הלך הרוח היה המיקום - ב"מתחם התחנה" - אותו פקדתי לראשונה לרגל שבוע האופנה התל אביבי. הרחק מכאן, בשבוע האופנה הפריזאי, חלק ניכר מן התצוגות נערכות ברובע ה-13. בפעם הראשונה שהגעתי לשם - איזור האנגרים מפויח, אפרורי וגדול מימדים - בחירת המיקום נראתה מתמיהה במיוחד. נדמה היה שקברניטי עולם האופנה הצרפתי לא יכלו לבחור מקום קונטרסטי יותר לעקביהן המתנשאים של עורכות האופנה, ולהדרם של הבגדים המוצגים על המסלול. בפעם השניה שהגעתי למקום, הבנתי שאין הגיוני מזה: העיר, הבטון, הבניינים המנוכרים והמרצפות המזוהמות הם למעשה הרקע הטבעי ביותר של האופנה. שם, החיבורים בין הבדים הופכים לבגדים, והחיבורים בין הבגדים הופכים לאמירה.

מתחם התחנה המהוקצע עד מצועצע, ה"משומר" עד כדי סטריליות, לא יכול לשמש רקע לאופנה מקורית, בעלת תעוזה, השומרת על יעודה שהינו אנין ובאותה העת יומיומי. מתחם בו יש פיאצה כמעט איטלקית, אותה מקיפה גלידה כמעט איטלקית ומסעדה כמעט איטלקית משמש רקע נפלא לכמעט אופנה - לבגדים שחסרים בהם הן התשוקה הרוחנית והן הגימורים הטכניים. אחד הדברים שנעמו לי יותר מכל בפריז היה לצפות בעורכים, בכתבים, בצלמים ובדוגמניות קורעים חתיכת בגט בשתי ידיהם, או רצים בחירוף נפש על מנת להספיק את המטרו. אמנם בתל אביב אין מטרו, אך הרגשתי שגם לו היה, רבים היו עדיין בוחרים במכונית הפרטית.

ועם זאת, ולמען הסר ספק, היה זה אחד השבועות היותר מרגשים של האופנה הישראלית בעשורים האחרונים.