Naama, at Heleni Hamalca Street, Jerusalem
Friday, December 30, 2011
Wednesday, December 28, 2011
Tuesday, December 27, 2011
Monday, December 26, 2011
Saturday, December 24, 2011
Thursday, December 22, 2011
Wednesday, December 21, 2011
Tuesday, December 20, 2011
Monday, December 19, 2011
Friday, December 16, 2011
Thursday, December 15, 2011
Wednesday, December 14, 2011
Monday, December 12, 2011
Sunday, December 11, 2011
Friday, December 9, 2011
Monday, December 5, 2011
Sunday, December 4, 2011
Saturday, December 3, 2011
at Tel Aviv Fashion Week
ואולי הגיעה השעה לכתוב מילה או שתיים על שבוע האופנה הישראלי הראשון מזה שלושה עשורים. בתצוגות הספורות בהן נכחתי לא מצאתי עניין רב (בימים הקרובים אעלה את תמונותיהן של אלו שכן מצאתי בהן עניין). אך מלכתחילה תשומת ליבי הופנתה לקהל שישב סביב המסלול השחור עליו צעדו הדוגמניות ארוכות הרגליים. לפני הבגדים שהיו מונחים על אותן אלות בעלות גוף לא אנושי, עניינו אותי הבגדים שבחרו בבוקר העורכים, הכתבים והצלמים הרבים שנכחו בשלושת הימים הללו. לפני הלך הרוח שביקשו המעצבים ליצור כרקע המושלם עבור יצירותיהם, עניין אותי הלך הרוח שנוצר בין המבקרים במקום.
אחד המכתיבים העיקריים של אותו הלך הרוח היה המיקום - ב"מתחם התחנה" - אותו פקדתי לראשונה לרגל שבוע האופנה התל אביבי. הרחק מכאן, בשבוע האופנה הפריזאי, חלק ניכר מן התצוגות נערכות ברובע ה-13. בפעם הראשונה שהגעתי לשם - איזור האנגרים מפויח, אפרורי וגדול מימדים - בחירת המיקום נראתה מתמיהה במיוחד. נדמה היה שקברניטי עולם האופנה הצרפתי לא יכלו לבחור מקום קונטרסטי יותר לעקביהן המתנשאים של עורכות האופנה, ולהדרם של הבגדים המוצגים על המסלול. בפעם השניה שהגעתי למקום, הבנתי שאין הגיוני מזה: העיר, הבטון, הבניינים המנוכרים והמרצפות המזוהמות הם למעשה הרקע הטבעי ביותר של האופנה. שם, החיבורים בין הבדים הופכים לבגדים, והחיבורים בין הבגדים הופכים לאמירה.
מתחם התחנה המהוקצע עד מצועצע, ה"משומר" עד כדי סטריליות, לא יכול לשמש רקע לאופנה מקורית, בעלת תעוזה, השומרת על יעודה שהינו אנין ובאותה העת יומיומי. מתחם בו יש פיאצה כמעט איטלקית, אותה מקיפה גלידה כמעט איטלקית ומסעדה כמעט איטלקית משמש רקע נפלא לכמעט אופנה - לבגדים שחסרים בהם הן התשוקה הרוחנית והן הגימורים הטכניים. אחד הדברים שנעמו לי יותר מכל בפריז היה לצפות בעורכים, בכתבים, בצלמים ובדוגמניות קורעים חתיכת בגט בשתי ידיהם, או רצים בחירוף נפש על מנת להספיק את המטרו. אמנם בתל אביב אין מטרו, אך הרגשתי שגם לו היה, רבים היו עדיין בוחרים במכונית הפרטית.
ועם זאת, ולמען הסר ספק, היה זה אחד השבועות היותר מרגשים של האופנה הישראלית בעשורים האחרונים.
Subscribe to:
Posts (Atom)