Street-View-Street-Fashion; Chicago, East Oak St

ביקור בית בשדרה. The Tent City of Rotchild Blvd, Tel Aviv

Street-View-Street-Fashion; Florence, Piazza della Signoria

Danny, at Home, Jerusalem

Street-View-Street-Fashion; Pilestræde, Copenhagen

Tent City - Tel Aviv, Rothschild Boulevard

אוהל ייצוגי אחד עמד אתמול בשעות הצהרים ברוטשילד פינת הרצל, והפך לסמן הדרומי ביותר של השתלטות שדרת האוהלים על השדרה התל-אביבית. צפונה משם כבר נדמה שלא נותר כל זכר לאופציית קיום אחרת של השדרה. לפני שבועיים, כאשר האוהלים רק החלו להנביט גרורות בפינת בלפור, יצאנו, ליאן אורן ואני, לשטח. במסגרת הכתבה, שהתפרסמה אתמול במוסף "סגנון", סיקרנו שלוש מחאות נוספות. הטקסט המלא מופיע בנרג', אך החלטתי לפרסם גם כאן חלק קצר ממנו (עם תוספות).

אז כאמור - יצאנו לשטח. זה היה ימים בודדים לאחר שגברת מירי רגב קיבעה במידה לא מועטה את האופן בו מצטיירים המוחים. "היו להם ראסטות", היא קראה, נסערת, בתום ביקורה הקצר באוהל המחאה. ברחבי הרשת הם כונו "אנשי התחתונים", והעיתונות לעגה לנראות השנטיפית של המאבק.

יש שיגידו שלאסתטיקה אין קשר למחאה הזאת. אבל בעצם מדובר בסוג אחר של אסתטיקה: החזות ההפוכה של האורבניות התל אביבית. הם אולי שאלו ממנה את ה"טלאי על טלאי", ספה קרועה ושטיחון דהוי, אבל הסחבקיות, הקיבוצניקיות, החברותא - כל אלו נוגדים את ההיגיון שמשל בשדרה עד לא מזמן.

השוואת עיר האוהלים לפסטיבל "בומבלה" או "שנטיפי" אינה מקרית. התקוממות, בדומה לפסטיבלים, לא יכולה להתרחש בכל יום, בדיוק בגלל שהיא לא עניין רגיל. האקט הספונטני והיצירתי הזה יצר מעגל רחב של התנגדויות, שמשולבות לא אחת בקריאות לחופש ולאהבה.

לא ברור האם האהבה או תנאי השדה מכתיבים את אופי הלבוש, אך קיים קו חזותי משותף בקרבם. האם הבגדים הם שמקרבים את לבבות האנשים? האם הלבוש המוזנח? או שמא ההתהלכות ללא חולצה? מה מאלו מבטא את חזרתנו למצב הטבע, שבו התקיימו אנשים בלי כיסויים שמבטאים את מעמדם החברתי? האם לא בשביל זה בדיוק הם מוחים? 

Jerusalem, Yafo Street